איך להעביר את הזמן – המודל המדעי

Photo by Giulia Bertelli on Unsplash
כולנו קצת מחפשים את עצמנו. בין אם אנחנו תקועים בין ד' אמותנו ובין אם מדובר בשגרה רגילה, בין אם אנחנו בגפנו או עם משפחה וילדים, בין אם אנחנו עמוסים או פנויים - יש לנו שעות פנאי. הנה מה כדאי לעשות כדי להפיק מהן מקסימום של הרגשה טובה

בתקופת ההסגר הזרוע בחגים, נדמה שהשאלה מתחדדת יותר – מה אנחנו יכולים לצקת בזמן הפנוי שלנו, שנרגיש טוב במהלכו? שלא רק נרגיש שאנחנו טסים בלי נשימה מדבר אחד למשנהו, או להפך, מעבירים את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן.

טוני שיי, מחבר הספר Delivering Happiness (או בשמו העברי המשמים "עובדים מאושרים יוצרים חברה עשירה") מדבר על שלושה סוגים של אושר: ריגוש, נלהבות, ומטרה נעלה. באנגלית זה נשמע יותר טוב: Pleasure, Passion and Purpose

שיי מדבר על שלושת גורמי האושר שלו מתוך פרספקטיבה עסקית. אני מעוניינת לקחת את משנתו ולבצע בה שתי מניפולציות חסרות בושה: הראשונה היא להחיל אותה דווקא על השעות האישיות ולא על זמן העבודה. והשנייה היא להוסיף אליה, ממש בסוף, עוד גורם רביעי.

ריגוש

ריגוש הוא הנאה שנגרמת מרגע שיא – מקסימום מקומי של אושר. היתרון בריגושים הוא שהם מעוררי שמחה בעצימות גבוהה, ויש להם שני חסרונות עיקריים, שנובעים מהיכולת האנושית המופלאה להסתגל במהירות:

  • הם קצרי טווח בהגדרה. פסגה של אושר היא יותר נקודה מאשר מישור.
  • הם מעלים את הרף שלנו להנאות הבאות, כך שקשה לשחזר ריגושים.

לידה של ילד או חתונה הם רגעי ריגוש קלאסיים, אבל אי אפשר לקרוא להם פעילויות פנאי טיפוסיות. הדרך האפקטיבית ביותר שאני מכירה לחוות ריגוש בשעות הפנאי (אוקיי, הדרך השנייה האפקטיבית ביותר) היא לסיים פרוייקט. זה יכול להיות פאזל, ציור שמן, סידור מחדש של הארון, העפלה על פסגת האוורסט, או פורטל 2. תחושת הגאווה שמגיעה מהסתכלות אחורה על הישג שמומש, גדול או קטן, היא משכרת וממכרת.

עוד מאפיין חביב לגבי ריגוש, הוא שהוא נותן טעם לעשייה של פעולות שנואות או מאוסות. גם אם אנחנו שונאים לנקות את המקרר או ללמוד למבחן בטריגו, כשנסיים עם כל אלו, אנחנו יכולים להרגיש התעלות וסיפוק על כך שסוף סוף הכל מאחורינו. זו דרך הסתכלות אופטימית על פרוייקטים לא כיפיים, שיכולה לעזור לנו לשאת אותם באורך רוח.

נלהבות

טוני שיי מגדיר נלהבות בתור "שיא הביצועים המתקיים לצד שיא המעורבות", מה שמוכר לנו גם בתור המונח flow או zone – כאשר הדברים שאנחנו עושים הם בתמהיל שמדוייק לנו של אזור נוחות מול אתגר, ואנחנו כל כך 'בתוך' מה שאנחנו עושים, עד שאנחנו לא מרגישים את הזמן עובר.

אנשים מדווחים על רמות גבוהות של flow בתחומים שחלקם ברורים מאליהם, וחלקם מפתיעים למדי. קודם כל, לשמחתו של טוני שיי ובסך הכל גם לשמחת כולנו, בזמן עבודה. ובנוסף:

פעילות יצירתית

אמנות ויצירה הן אולי הפעילויות המזוהות ביותר עם flow. דברים שאנחנו נרגשים לעשות, נהנים מהם, וטובים בהם בדיוק מספיק כדי להפיק הנאה מהיכולות שלנו, בד בבד עם להמשיך ולהשתפר בהן. הכתיבה של הבלוג הזה למשל היא בעבורי פעילות יצירתית, וכך גם עריכה של תמונות או כתיבת פרוזה.

משחק

בסדרת ההרצאות The Power of Volnerability, ברנה בראון מתארת משחק בתור פעילות שאין לה תכלית מוגדרת מעבר להנאה, ושבה – כמה הולם – לא מרגישים את הזמן עובר. במובן מסויים, כל פעילות של flow יכולה להחשב כמשחק. במובן צר יותר, הכוונה היא לפאזלים, משחקי לוח, מחשב וסלולר. גם ריקוד וספורט יושבים היכנשהו על הספקטרום שבין פעילות תכליתית, יצירתית ומשחק.

חברה

היתה תקופה שהרגשתי חוסר נוחות לגבי הזמן שאני מקדישה לשמירה על קשרים חברתיים. הייתי טרודה מכך שזו פעילות שהיא לא פרודקטיבית ואין לה תוצר, ואני לכאורה מבזבזת את זמני בשיחות בטלות. לכן שימח אותי מאוד ללמוד שהגורם הראשון והמשמעותי ביותר ל-flow אצל אנשים הוא קשרים חברתיים.

כולנו מכירים את הניסוי שערכו על חרטותיהם של הנוטים למות, ואיך מיעוט בקשר חברתי ומשפחתי היתה אחת החרטות הראשיות. זה הזמן להרים טלפון לחברה טובה, ישר אחרי שתצלצלו לסבתא.

מטלות בית

במפתיע, מתברר שהרבה אנשים נמצאים ב-flow כשהם עוסקים במטלות בית. אולי מכיוון שהן ברורות מאוד מבחינת מטרה ופעולות נדרשות. אולי מכיוון שיש בהן תחושת התקדמות ברורה מאוד. אולי כי משהו במונוטוניות שלהן מאפשר לנו לפעול על אוטומט, בצורה שמרגישה פרודקטיבית מחד ומאידך לא מעייפת קוגנטיבית.

גם אם אתן ממש שונאות מטלות בית, נסו להתייחס אליהן קצת אחרת בפעם הבאה. לכו תדעו, אולי שטיפת רצפה תתברר בתור בדיוק הפעולה התרפיוטית שעושה לכן טוב על הלב.

שתי ציפורים במכה אחת

ערך מהנה נוסף של פעילות flow הוא שלחלקן יש סיום מוגדר, ואפשרי בהחלט שכשנגיע אליו ייחשב הסיום הזה בעינינו להישג. וכך, זכינו גם בהתלהבות וגם בריגוש מאותה הפעילות ממש.

מילה על דחיינות

יש נטייה לצייר פעילויות של flow כאילו הן משהו שאמור לבוא בקלות. שאם אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב נמנעים או מדחיינים פעולה מסויימת שהיינו רוצים שתהיה חלק מהחיים שלנו, אנחנו עושים משהו לא נכון.

ובעצם, flow מעצם הגדרתו היא פעילות שיש בה איזון בין אתגר למונוטוניות. זה לא בלתי סביר שהמוח שלנו ירגיש רתיעה מסויימת מכל אחד מאלו, וזה בסדר. עכשיו כשאנחנו יודעים כמה שווה התגמול שנקבל על לעסוק בפעילות מהסוגים האלו, אולי נוכל לשכנע את המוח כן לשתף פעולה.

מטרה נעלה

מטרות נעלות הן תחומים שגורמים לנו להרגיש שאנחנו לוקחים חלק בדברים שהם גדולים יותר מטובתנו הפרטית, שגורמים לנו לתחושת משמעות. באופן שהוא הפוך מריגושים, למטרות נעלות יש את החוסן הגדול ביותר מבין הדברים שמניבים אושר. במילים אחרות, הן ימשיכו להפיק עבורכם אושר גם לטווח הרחוק, וגם אם הדרך והתהליך עצמם יהיו לא קלים. באופן שהוא כמעט לא-אינטואטיבי, מטרות נעלות יגרמו לנו לאושר אפילו אם הפעילות עצמה תרגיש לנו מתסכלת או לא מהנה.

גידול ילדים היא מטרה נעלה קלאסית. גם פעילות התנדבותית. אבל בעצם, כל דבר שאנחנו חולקים או מעניקים לאנשים אחרים יכול להחשב בעינינו למטרה נעלה שהיא מעבר לנו עצמנו: הפקת מסיבה, כתיבת ספר, ארגון הפגנה, כתיבה של בלוג על אושר. הרבה בעלי עסקים וגם שכירים לא מעטים מפיקים תחושת משמעות עמוקה מתחום העיסוק שלהם. במקרים כאלה העבודה יכולה לזלוג לתוך שעות פנאי ולאו דווקא מטעמים של וורקוהוליזם או לחץ – המטרה הנעלה פשוט גורמת לאנשים כאלו להרגשה טובה בצורה עמוקה.

בטלה

בעודי קוראת תיגר על הקטגוריות של טוני שיי ומעזה למהול בהן קטגוריה משלי, פיתחתי תאוריה לפיה גם שיי בעצמו חשב על הבטלה, אבל נמנע מלהכניס אותה משתי סיבות: כי הוא לא רוצה לעודד עובדים להתבטל במקום העבודה, וכי הוא לא הצליח למצוא מינוח הולם שמתחיל גם הוא ב-P.

אספר במקומו בשבח הבטלה: לפעמים אין לנו כח לפעילויות שדורשות מאיתנו אנרגיה פיסית או קוגנטיבית, חיובית ככל שתהיה. כדי לפתח מרץ עבור כל שאר הדברים שמניבים לנו אושר או תועלת, אנחנו לא רק צריכים לישון, אנחנו צריכים גם לנוח, ולנוח נטולי אשמה.

אני מעודדת את כולנו לקחת מדי פעם נשימה ארוכה, לרבוץ מול הטלויזיה, הסלולרי או המחשב, לקרוא ספר טוב, ולא לעשות דבר. להעביר את הזמן, ולהרגיש מצויין לגבי זה. אפשר גם על חוף בתאילנד.

ואם אנחנו נועזים במיוחד, אפשר גם לקחת את עשיית השום-דבר לקיצון, ולהשתעמם. להשתעמם ממש, בלי שום תכלית או מטרה מוגדרת. עוד תופתעו ממה יכול לקרות כשלא נותנים למוח אף גירוי, והוא נאלץ לספק גירויים עבור עצמו.

אחרית

"מאושר הוא האדם שיכול להיות סגור עם עצמו לבדו בתוך חדר", כתב גרוסמן בספרו "מישהו לרוץ איתו". בזמן שנכתב הפוסט הזה אנחנו נמצאים בתקופה יחודית, שבה הרבה מהעניין והתוכן של היומיום שלנו נלקח מאיתנו, רק מעצם העובדה שאנחנו שוהים יותר בבית. אני מאמינה שגורמים לאושר והרגשה טובה אפשר למצוא בכל מקום, בעולם הפתוח אבל גם בבית, במיוחד בעידן הדיגיטלי, וכל אחת יכולה לעבור על הקטגוריות ולבנות לעצמה לו"ז פנאי עם תמהיל אושר שנכון לה.

שתפו:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

ותדעו כשיוצאים הגיגים חדשים

עוד דברים שכתבתי: