ספורט – בשביל מה זה טוב

Photo by Bruno Nascimento on Unsplash
פוסט על ספורט לאנשים שלא אוהבים ספורט, או "איך למדתי להפסיק להתעצל ולחבב (מינורית) את הריצה"

זוהי הרצאת ה-TED האהובה עלי, ובקרוב גם עליכם.
(לא, באמת, אם אתם מכירים הרצאת TED טובה מזו, ספרו לי, אני רוצה להכיר גם)

מגובה במקורות נוספים, ההרצאה הזו המריצה אותי להוסיף בהדרגה חמישה הרגלים לחיי: הכרת תודה, כתיבה אישית, ספורט, מדיטציה, ומעשים טובים. בסדרת הפוסטים הבאה אתייחס לחמישתם.

לפוסט הקודם בסדרה: מדיטציה

מערכת היחסים ביני ובין ספורט ראשיתה בתיעוב גדול והיא לאט לאט הופכת לקו-קיום נסבל ואפילו לחיבה מינורית. אם היינו בקומדיה רומנטית עכשיו, ספורט ואני נמצאים בערך בתום השעה הראשונה של הסרט ובמערכה הבאה אנחנו צפויים להתאהב ולדהור יחד אל האופק. אבל היי, אנחנו לא בסרט.

שגרת הפעילות הנוכחית שלי היא יומיומית וכוללת ריקוד אירובי, רכיבה או ריצה (ריצה! אני!). אני חבה את היומיומיות לקורונה ולצורך לאזן את ההתנוונות שבעבודה מהבית, אבל מקווה שאצליח לשמר את ההרגלים האלה גם הלאה. 

זה די מפתיע עבורי, כי אני רחוקה מלהיות הפוסטר-גירל של כושר. נכשלתי בבגרות בחינוך גופני, קיבלתי כאבי צד מלרוץ לאוטובוסים, ובכל רגע נתון אני יכולה לחשוב על 30 דברים יותר כיפיים לעשות מלסבול ולכאוב ולהתנשף. ובכל זאת, הנני. אני מאמינה שהסיבה שהצלחתי להגיע לשגרה יומיומית היא כי ספורט, בעוד שהוא ממש לא passion שלי בפני עצמו, מביא לי הרבה ערך מוסף היכן שאני כן נלהבת – בהקשרים של חיים טובים ושל הרגשה טובה.

אז למה אני עושה את זה לעצמי, ואיך זה שאני מצליחה להתמיד?

שמח פה

המדע, וכמה אנשים מופלאים ומשונים שבסביבתי, טוענים שהגוף משחרר אנדרופינים בזמן פעילות גופנית ואלו גורמים לתחושה של שמחה ורוממות רוח, בדומה לאחרי שינה טובה או מין או ליטוף כלבלבים. פה חשדתי. אם כל כך קל לקבל סאטלה של חומרים כימיים למוח בחינם, למה לא כולם רצים בטיילת כל יום, הא? הא? אני בתום ריצה מרגישה יותר כמו אחרי מבחן באנליזה נומרית מאשר בטריפ של MDMA. סבורתני שזה הכל שקר יחצ"ני של חברות מוצרים נלווים. אני עליתי עליכם, דקאתלון.

מה שכן מוחשי עבורי מאוד, הוא שקשה להיות עצובים כשמתעמלים או רוקדים. מצב הרוח שלנו הוא לא רק בראש, הוא גם פרשנות של המוח שלנו את הגוף. וכשהגוף מאוד אנרגטי, למוח שלנו קשה להשאר באנרגיות נמוכות ומלנכוליות. אני לגמרי מרגישה שפעילות שמעלה לי את הדופק, גם מעלה לי את ה-spirits. בהחלט היו פעמים שהתחלתי אימון במצב רוח ירוד, וסיימתי אותו מעודדת ומאוששת יותר. במיוחד על-ידי ריקוד, אגב.

חוסן נפשי

ספורט הוא מאמץ כפול: המאמץ הפיזי של השרירים, והמאמץ המנטלי של לאתגר את עצמנו להתאמץ פיזית, מבחירה מודעת, בכל פעם מחדש. גם אם מרוב תירגול נהיינו מיומנים וקל לנו יותר, בתגובה אנחנו מרימים את רף המאמץ – הקושי לא נגמר אף פעם. 

למה זה טוב, שמע ישראל? כי אנחנו מאמנים את המוח שלנו "על יבש". אנחנו מוכיחים לעצמנו שאנחנו מסוגלים להתמודד עם קושי, ומתרגלים לקשר רגשות חיוביים אל התמודדות כזאת. אנחנו מפתחים הרגלים של עמידה באתגרים כדי שהמוח שלנו יוכל לשלוף את צורת ההתנהגות הזו על אוטומט, כשיגיע הרגע ויבוא אתגר אמיתי. זה מאוד מזכיר את היתרונות שדיברתי עליהם בפוסט על מדיטציה.

תחושה של התקדמות

מה שיפה בלסיים דברים קשים, זה שאנחנו נהיה מרוצים בין אם הרגשנו שעשינו אותם טוב, ובין אם לא, כי היי לפחות הכל מאחורינו. החלק הכיפי ביותר בכל אימון זה הרגע שבו סיימתי כבר ואפשר ללכת לשבת על הספה. גם אם הייתי חסרת סיבולת, חסרת קואורדינציה ולא משהו בכלל, לפחות הסבל נגמר. תקופה ארוכה, זה היה הדרייב שאיפשר לי להמשיך עד הפעם הבאה.

ובהדרגה, בלי ששמתי לב, היה שיפור. פתאום אני מזהה שאני יכולה לקפוץ. שאני יכולה להשאר בתנועה במשך זמן ארוך בלי לאבד נשימה. שאני מסוגלת לרוץ. שאני מסוגלת לעמוד ביותר קושי. לגלות התקדמות ומסוגלות עצמית זה דבר כל כך משמח, עד שהוא נהיה מומנטום בפני עצמו.

תתאמנו בשביל סבא של הנכדים שלכם

בדומה לפנסיה שלנו, ספורט היא פעילות שעושים בגיל צעיר, עם השלכות משמעותיות בגיל מבוגר. וכמו הפנסיה זה כ"כ רחוק עד שקשה לנו לדמיין את האדם הזר הזה, אני-בת-השבעים. קשה לנו להשקיע בשבילה, בכל זאת מה היא אי פעם עשתה בשבילנו החצופה. אבל ההבדל בין גוף פעיל וגוף מנוון הוא עצום בגיל השלישי. וכשאני לא מצליחה לדמות בעיני רוחי את עצמי, אני ממריצה את עצמי עם הדוגמה הזמינה שיש לי, במקרה שלי סבא שלי.

סבא הוא איש מעש ופעילות. אני לא מאמינה שהוא אי פעם עשה ג'וגינג בפארק, אבל בתור מלח, עובד מפעל והנדימן לעת מצוא (ובכלל בעל תושיה וידע בכל תחום שהוא. איש רנסאנס אמיתי), הוא היה חיוני ואנרגטי כל חייו, וכך עד גיל 91 התרוצץ חסון ובריא והוא וסבתא ניהלו בעצמאיות את משק הבית. ככה אני רוצה להיות.

קצב החיים שלי ושל סבא בוודאי שונה מאוד, מה שאני צריכה להשיג מלאכותית בעזרת אימונים היה אצלו אורגני ושזור במארג החיים, אבל הדוגמה שהוא משמש מראה ששווה להשקיע את המאמץ.

מילה לגבי חיטוב

זה יהיה צבוע מצידי לדבר על ספורט בלי להתייחס להשלכות על מראה חיצוני. 'הרזייה' ו'גוף רזה' הם מושגים טעונים, שהחברה המודרנית העניקה להם מעמד מוגזם וקונוטציות חיוביות יתר על המידה. גם אני תוצר של החברה שבה גדלתי, ולא אכחיש שגם לי משמעותי להראות בצורה מסויימת, שהיא לא בדיוק-בדיוק הצורה הנוכחית שבה אני נראית כרגע. ובהחלט, זו סיבה לכך שאני מתאמנת. אישית, אני משתדלת לחשוב על השאיפה הזו בתור "בעלת גוף שנראה יותר ספורטיבי" מאשר "בעלת גוף שנראה יותר רזה" כי לא כל ספורטיבי הוא רזה ובוודאי שלא כל רזה הוא ספורטיבי.

בפועל, המראה שלי נשאר פחות או יותר אותו הדבר בעשור האחרון, ספורט או לא. אולי אני כמו המלכה האדומה מאליס בארץ המראה, פשוטו כמשמעו רצה רק כדי להשאר במקום. ובסה"כ, למרות שהמדיום התקשורתי משדר לנו שלגוף ספורטיבי יש מראה מאוד מסויים שאליו אנחנו אמורים לשאוף, במציאות גם ככה יכולה להראות בחורה ספורטיבית – להראות כמוני.

אפשר לדבר על זה

אם משהו במה שאמרתי דיבר אליכם, אם משהו לא דיבר אליכם, אם בא לכם לפרגן ובטח אם בא לכם לתקן, מוזמנים לכתוב בפוסט בעמוד הפייסבוק של האתר כדי שכל הכיתה תשמע.

שתפו:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

ותדעו כשיוצאים הגיגים חדשים

עוד דברים שכתבתי: