יומני היקר שלום

Photo by Jess Bailey from Pexels
מתכון לחיים (שמרגישים) ארוכים וגם מגוון אקלקטי במיוחד של המלצות לקריאה והאזנה

זוהי הרצאת ה-TED האהובה עלי, ובקרוב גם עליכם.
(לא, באמת, אם אתם מכירים הרצאת TED טובה מזו, ספרו לי, אני רוצה להכיר גם)

מגובה במקורות נוספים, ההרצאה הזו המריצה אותי להוסיף בהדרגה חמישה הרגלים לחיי: הכרת תודה, כתיבה אישית, ספורט, מדיטציה, ומעשים טובים. בסדרת הפוסטים הבאה אתייחס לחמישתם.

לפוסטים בסדרה: מדיטציה, ספורט, הכרת תודה

בערך מאז שלמדתי לכתוב ליווה אותי יומן, אם כי רוב הזמן הוא היה ריק למדי. רציתי לכתוב-אבל. רציתי לכתוב אבל התעצלתי, אבל לא היה לי זמן, אבל לא הבנתי בזמן אמת כמה חשוב יהיה לאני-מהעתיד לחקור ארכיאולוגית את אני-מהעבר. ללמוד ממנה, להעתיק ממנה רעיונות, להבין מה לעזאזל עבר לה בראש כשהיא עשתה שטות כזו או אחרת. אני אסירת תודה על הדברים שכן השכלתי לכתוב, ודי חבל לי על הדברים שנעלמו בנבכי הזמן נטולי Captain's Log.

עכשיו סוף סוף אני כותבת באופן קבוע. זה הדבר הראשון שאני עושה בבוקר, תמיד לפני שאני מסתכלת בסלולרי, מקשיבה למוזיקה או מסיטה את הקשב שלי בכל דרך אחרת. גם לפני המדיטציה. הבוקר מרגיש כמו הרגעים האחרונים שנשארו לארוז את אתמול ולנסח אותו במילים, ואני רוצה לעשות את זה לפני שהיום ומעלליו ישכיחו ממני מה רציתי להגיד.

כמה כמה

נגמר הזמן כולם להרים עטים

לקח זמן עד שמצאתי לעצמי נוסחה לכמה עמודים נוח לי לכתוב, וכל כמה זמן. בספר Atomic Habits, ג'יימס קליר מציע לעצור כשעוד יש בנו את הרצון להמשיך, כדי להגביר את הרצון שלנו להמשיך למחרת. גרג מקיואן מחבר Essentialism ממליץ להגביל רק לשניים-שלושה משפטים, כדי שלא יהיה לנו תירוץ להמנע. ג'וליה קמרון בספרה דרך האמן, פיתחה את המושג "דפי בוקר": כתיבה מדי בוקר של שלושה עמודי A4 בדיוק בלי להרים את העט מהדף. המסקנה שלה דווקא הפוכה – אם נפסיק אחרי שנגמר בנו הרצון להמשיך, דווקא אז יצוצו בנו הרעיונות שאולי עד עכשיו הדחקנו בפינה חשוכה של המוח, ואנחנו נופתע ממה נגלה.

קמרון גם ממליצה לשרוף את הדפים בתום הכתיבה, כדי לשחרר אותנו לכתוב בלי עכבות בכלל. ההיסטוריונית-לענייני-עצמי-מטעם-עצמי מזדעקת באימה על ההמלצה הזאת, אבל נו שכל אחד יעשה מה שהוא מבין. כלומר, מה שהכי עובד בשבילו.

לגבי התדירות, אני חושבת שהדרך הקלה ביותר היא פשוט כל יום. בעבר ניסיתי לכתוב בכל פעם שעולה בי הצורך, ויעידו הדפים הריקים שהשיטה הזו ממש מזמנת דחיינות. לעגן את הכתיבה לזמן ולא לצורך אולי אומר שלא תמיד יהיה לנו על מה לכתוב, אבל גם שתמיד נכתוב כשיהיה לנו על מה.

יומן כדי להאט את הזמן

כמו שתיארתי בפוסט על הכרת תודה, עצם העובדה שאני כותבת גורמת לאפקט טטריס שבו אני  מחפשת על אוטומט אירועים ותובנות ראויים לכתיבה. כשאני מסתכלת על כל יום וחושבת מה יש לי לומר עליו, אני זוכרת אותו יותר. וכשאני זוכרת אותו יותר, אני מרגישה את הזמן זז לאט יותר. ואז, לפחות סובייקטיבית, אני מרגישה שחייתי יותר. (ועוד הרבה על תחושת זמן בפרק הזה של פודקאסט התשובה של דורון פישלר).

אנחנו לא כתבני בית משפט, והמטרה היא לא תיעוד יבש של רצף אירועים כרונולוגי. יותר משמעניין מה שקרה, מעניין לכתוב מה אנחנו חושבים ומרגישים לגבי מה שקרה. אנחנו יכולים ללמוד מזה על עצמנו, על ההעדפות שלנו, ללמוד מהעבר כדי לכוון את עצמנו לעתיד.

במאמר מוסגר: לפחות עבורי, יש עוד ערך מוסף. אני אוהבת לכתוב. אני אדם יוצר, והז'אנר הספציפי שלי הוא (גם) כתיבה. הכתיבה שלי שואבת הרבה מהמציאות שלי, ולפעמים היומן הוא טיוטה למה שאח"כ יהפוך לשיר או סיפור.

על מה כבר יש לכתוב

בספר Search Inside Yourself, צ'ייד מנג טן מדבר על מחשבות מסיחות דעת במדיטציה, ומחלק אותן ל-3 חלקים: רומינציות, פנטזיות ודאגות. רומינציה היא מחשבה וניתוח של אירועי העבר, פנטזיה ודאגה הן תחזית חיובית ושלילית לגבי העתיד – ושלושתן לא עוסקות בכאן ועכשיו, ולכן גם לא במהות של מדיטציה. אבל הן בדיוק בדיוק המהות של כתיבת יומן. ובה במידה שדעתנו לא מפסיקה להיות מוסחת כשאנחנו מנסים להתרכז, כך אין סיכוי שייבש מעיין החומרים ליומן.

רק דבר אחד יש לך בראש

לפעמים אנחנו חופרים. כותבים על אותו הדבר שוב ושוב ושוב. זה קורה כשיש מחשבות ודאגות שמלוות אותנו לאורך זמן, בין אם עיניהן אחורה ("אבל למה היא נפרדה ממני?", "למה לא קניתי לפני עשור כשהשוק היה בשפל?") או קדימה ("הולך להיות עמוס בטירוף בתקופה הקרובה", "מה יקרה אם לא אצליח למצוא עבודה?"). אנחנו חופרים כי משהו מפריע לנו, וכנראה שאנחנו לא מתמודדים איתו בדרך מקדמת, אחרת לא היינו מבזבזים כל כך הרבה אנרגיה מנטלית בלבצע את אותו הניסוי ולצפות לתוצאות שונות (יהודית כץ מדברת על חפירות בפרק הזה של הפודקאסט "חושבים טוב").

חפירות (אילוסטרציה)

לפעמים הכתיבה עצמה היא הדרך לפתור מחשבות חוזרות. אנחנו מסדרים את הראש, מנתחים את האירועים, יכולים לקרוא מחדש ולהתרשם ממה שכתבנו, אוזרים אומץ להנכיח על הדף דברים שאולי היו מודחקים עמוק בראש. זה יתרון אדיר של יומן – הוא כמו טיפול פסיכולוגי שלנו עם עצמנו.

ולפעמים, זה לא מספיק, ואנחנו מזהים שאנחנו חוזרים לאותם תבניות המחשבה שוב, ושוב ושוב: גם אתמול רבתי עם הילדים, גם היום אני זועם נוכח הכלים בכיור, גם מחר אמשיך להרגיש שאני צריכה להחליף מקצוע. תשמעו, החיים הם Quest, ויש כאן רמז. המוח שלנו מצביע באורות מהבהבים וחיצים אדומים ואומר "כאן יש אבן נגף, ואתם צריכים להסיר אותה מהדרך לשלוות נפש שלכם". אולי אפשר להרים את האבן הזו בידיים, אולי צריך עזרת חבר מייעץ, אולי צריך איש מקצוע. אולי אנחנו חוששים ממה שנגלה מתחת לאבן כשנרים אותה. אבל מה שחשוב – יש כאן נקודה להתמקד, ולטפל בה ישפר את ההרגשה שלנו פלאים.

יפה לך תתחדשי

אם המוח שלי ריק מתוכן, או תקוע על אותן טרדות חוזרות, זה רמז בשבילי למשהו נוסף: הגיע הזמן לחידוש. שמחת החיים שלי במיטבה בשילוב של המון שגרה, ומעליה זרזיף (או שיטפון תלוי מתי שואלים) של novelty, חוויות חדשות ולא מוכרות.

כדי שיום יהיה "יום שיש מה לכתוב עליו" אני לאו דווקא צריכה לטוס לארץ אחרת, להחליף עבודה או לעבור דירה, למרות שכל אלו הן דרכים מצויינות לחרוג מהשגרה וגם אותן אני עושה לא פעם. מספיק שתהיה לי תובנה חדשה לגבי משהו ישן ומוכר. מספיק שאעשה דבר אחד קטן שהוא שונה מימים אחרים. מספיק שאדע להגיד טיפונת יותר על החלומות שלי למחר או לעוד עשר שנים. היומן שלי הוא שיקוף של הדרך שבה אני תופסת את החיים שלי. אם אני חושבת שהם משעממים, היומן יהיה משעמם, ולהפך. זה עוד כלי בשבילי לדאוג שהחיים תמיד יישארו מעניינים, ושאני תמיד ארצה לדעת מה יקרה בפרק הבא.

אפשר לדבר על זה

אם משהו במה שאמרתי דיבר אליכם, אם משהו לא דיבר אליכם, אם בא לכם לפרגן ובטח אם בא לכם לתקן, מוזמנים לכתוב בפוסט בעמוד הפייסבוק של האתר.

שתפו:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

ותדעו כשיוצאים הגיגים חדשים

עוד דברים שכתבתי: