על הכרת תודה

Photo by My Life Journal on Unsplash
הכרת תודה - איך זה עושה לנו טוב, למה זה שווה את ההשקעה, ואיך שביעות רצון לא סותרת רצון להשתפר

זוהי הרצאת ה-TED האהובה עלי, ובקרוב גם עליכם.
(לא, באמת, אם אתם מכירים הרצאת TED טובה מזו, ספרו לי, אני רוצה להכיר גם)

מגובה במקורות נוספים, ההרצאה הזו המריצה אותי להוסיף בהדרגה חמישה הרגלים לחיי: הכרת תודה, כתיבה אישית, ספורט, מדיטציה, ומעשים טובים. בסדרת הפוסטים הבאה אתייחס לחמישתם.

לפוסטים בסדרה: מדיטציה, ספורט

מדי בוקר אני יושבת עם מחברת ועט וכותבת חמישה דברים טובים שקרו לי ביום הקודם. דברים טובים נעים על הקשת שבין משמחים קצת או הרבה, ובין טריויאליים למשמעותיים: הכנתי אוכל טעים; קיבלתי מחמאה בעבודה; היה יום יפה; שברתי שיא אישי בריצה; היה דייט מוצלח; טסתי לחו"ל; פגשתי חברה.

למה?

בספרו The Happiness Advantage, שון אייקור מתאר את "אפקט הטטריס": כשהמוח שלנו מתביית על משהו להתמקד בו, הוא מוצא אותו בכל מקום. זו תחושה שמוכרת למי שבהריון, שבר רגל או מחפשת דירה, ופתאום רואה הקשרים לכל אלו ברחוב ובאינטרנט בלי סוף.

כשאני כותבת בקביעות על חוויות טובות, המוח שלי מתרגל לחפש אותן. כל דבר שקורה לי עובר תהליך עיבוד של "מה מתוך זה הוא טוב? מה הזוית החיובית?", ובשלב מסויים זה נהיה כמעט אוטומטי. והתוצאה – אני מרגישה שהחיים שלי רצופים חוויות חיוביות, ואני שמחה יותר. אני גם מזהה טרנדים – עושה לי טוב במיוחד לעשות את הפעילות הזו והזו, ואני יכולה לנסות ולגרום לה לקרות שוב גם בעתיד.

וחשוב מכל – אם לא אעשה את זה בצורה מודעת ומכוונת, זה לאו דווקא יקרה לבד. למעשה, יש סכנה שדווקא יקרה ההפך.

תשמעו סיפור

מצוקת עובדי ההייטק (אילוסטרציה)

בחברה שבה אני עובדת מוצעים חדרי אוכל לשימוש העובדים (עכשיו כולנו אוכלים בבית בתנאי קורונה, אבל זה זמני). ישנם מתחמים נפרדים עבור אוכל חלבי, בשרי, לא כשר, חומוסיה, סנדביצ'יה ומספר באריסטות. החברה מעסיקה שפים שמקפידים על אוכל מצויין ומגוון שמשתדל לתת מענה לכמה שיותר העדפות וצרכים קולינריים.

לפני כמה חודשים נערך שיפוץ בחדרי האוכל. באחד מהם החליטו להתייעל סביבתית וכלכלית ולחסוך באוכל שנזרק, אז במקום בופה פתוח אנשי המטבח מגישים את האוכל. כתוצאה מכך התארך קצת התור. עמדתי בתור המתעכב ושמעתי מאחורי את אחד העובדים פונה לחברו ואומר בזעם עצור "איזה סידור גרוע, איזה מטומטמים. בוא נלך, ממש פח פה" ואפשר ממש לשמוע איך נהרסה חוויית ארוחת הצהריים שלו.

הכל מדהים ואף אחד לא מאושר

הכל מדהים ואף אחד לא מאושר, קומיקאי אחד אמר פעם. וזה נכון בכמה מובנים. אם אתם קוראים את הפוסט הזה, אתם יודעים לקרוא ויש לכם גישה לאינטרנט, למחשב ביתי או למחשב זעיר שהולך אתכם לכל מקום. ככלל, רובנו שבעים, ניידים ויש קורת גג לראשנו. זה הזמן שבו היחס לקבוצות מוחלשות הוא הטוב שהיה עד כה בהסטוריה. שהאמצעים הרפואיים והטכנולוגיים הם הגבוהים ביותר ושרמת החיים היא הטובה ביותר ממה שהיה עד כה בהסטוריה. וזה באמת, אובייקטיבית, נהדר. ואנחנו לא חושבים על זה רוב הזמן.

גם ברמה הפרטית יותר, כל אחד מאיתנו השיג המון בחיים שלו. למשל ללכת, לדבר ולהשתמש בשירותים. גם מתוך הרשימה הבאה אני מניחה שכל אחד יכול למצוא עם מה להזדהות: סיום לימודים, מציאת עבודה, מציאת דירה, מציאת זוגיות, גידול ילדים, הטיסה הזו שפחדנו ממנה, הפגישה המלחיצה עם הלקוח, הטלפון שלא היה לנו נעים לעשות, ההרגל המוצלח שהכנסנו לחיינו, ההרגל הגרוע שהצלחנו להגמל ממנו. זה באמת, אובייקטיבית, נהדר. ואנחנו לא חושבים על זה רוב הזמן.

אנחנו משווים

אנחנו מודדים את עצמנו ביחס לקבוצת הייחוס שלנו. מה שדומה לנו, קרוב אלינו או זמין לנו: אנחנו של פעם, חברים, משפחה, קולגות, אנשים בקבוצת השווים שלנו. תנאי החיים בעבר הרחוק או במדינות עולם שלישי הם פשוט כל כך רחוקים מאיתנו, שאנחנו בכלל לא משווים את עצמנו אליהם. לעומת זאת הדימוי שמוצג לנו מאנשים בטלויזיה או מ-influencers באינסטגרם מרגיש כ"כ זמין וקרוב, שאנחנו כן מוצאים את עצמנו משווים את עצמנו אליהם. אליהם, אל הקולגות שלנו, אל חברינו. ולא פעם, אנחנו מחפשים דווקא היכן הם מצליחים ומוצלחים יותר מאיתנו.

אנחנו סתגלנים

יש ניסוי מפורסם שמראה שלאחר תקופת הסתגלות מסויימת, רמת האושר של אנשים שלקו בשיתוק כתוצאה מתאונה משתווה ולעתים עולה על רמת האושר של אנשים שזכו במליונים בלוטו. לכל אחד מאיתנו יש רמת אושר ממוצעת, מבוססת על שילוב של גנטיקה, סביבה והרגלים, ואנחנו מתמצעים אליה לא משנה קורה לנו. בפרט, גם כשקורה לנו משהו שמניב אושר, הוא לא נשאר להרבה זמן.

הכרת תודה כפרספקטיבה

כשאני יושבת ומכירה תודה על דברים קטנים וגדולים, אני נותנת לעצמי הזדמנות לראות דברים לכאורה-טריויאליים בעיניים חדשות, ואני נותנת לעצמי להתרגש מחדש מהדברים הלא-טריויאליים. אני מחפשת ולכן גם מוצאת ממה להיות שמחה, ומגלה שלא חסר. במקום להכנע לנטייה של המוח שלי להשוואות לאחרים או לדילוג מעל דברים זניחים, לרגע אחד אני עוסקת רק בלציין את מה שהצלחתי ביחס לעצמי. וגם אם זה קטן, זה אפקט מצטבר.

זה לא קצת תבוסתני?

האגדה על האיש שעגלתו נתקעה בבוץ ועליו נאמר "אלהים עוזר למי שעוזר לעצמו", מלמדת אותנו שאנשים נעים קדימה אם הם מניעים את עצמם, ולא רק נסמכים על גורמים חיצוניים. ומה אם היה האיש ממוקד בהכרת תודה? אם היה יושב בצד עגלתו, מאושר שהוא וסוסיו שלמים ובריאים ושמזג האויר נאה לעונה, האם היה אי פעם היה יוצא מהבוץ? האם הגישה שלו היתה מונעת ממנו להתקדם בעבודתו לתפקיד עגלון בכיר, או למצוא בת זוג עגלונית, או להשקיע את הסוסים בבורסה? במילים אחרות, האם הכרת תודה היא מנוונת בנו את הצורך והיכולת להתפתחות אישית?

ומה לגבי התקדמות החברה האנושית? מה לגבי אקטיביזם חברתי? הרי אין זה מקרי שאנחנו במציאות הכי טובה שהיתה עד עכשיו בהיסטוריה. המציאות הזו נבנתה בזיעת אפם, ולפעמים על חשבון רווחתם או חייהם של כל מי שהפגין, המציאה, חקר, שיפרה, פיתח, כתבה, חתר תחת המציאות הקיימת. אם כל האנשים הללו היו מסתפקים ב"לשבת ולשמוח במה שיש", אולי לא היו לנו את כל הדברים הללו לשמוח בהם? ומה לגבי כל מה שעדיין טעון תיקון ושיפור לטובת האנושות? האם הכרת תודה היא בכלל אסטרטגיה מקדמת?

הסטואים חוזרים

אענה לעצמי בדוגמה: תכירו את מרקוס אוריליוס. מרקוס היה פילוסוף רומאי מהמאה השנייה לספירה. פילוסופיות חיים היו דבר גדול בתקופה ההיא, והאסכולה שהוא השתייך אליה היתה הסטואית. בין השאר, האסכולה הזו דוגלת בהתמקדות האדם במה שבשליטתו, ובקבלה שלווה של מה שמעבר לשליטתו. במילים אחרות, להיות מרוצים ממה שיש. לדוגמה, מרקוס נהג בשגרה לדמיין דברים רעים שעלולים לקרות לו, כדי להעריך יותר את העובדה שלא קרו. מרקוס לא התפרנס מפילוסופיה ועל כן דאג גם שתהיה לו עבודה שתשלם את החשבונות.

הוא היה קיסר האימפריה הרומית.

Feeling cute, might delete later

זה נשמע לכם סותר אבל זה לא

אוריליוס לא רק שהיה קיסר, הוא גם היה ידוע בהיותו שליט נאור ומיטיב שהביא שגשוג לאימפריה, וגם הרחיב את גבולותיה לצפון ומזרח. הוא היה שמח בחלקו, ועדיין המשיך להיות אקטיבי מאוד בשיפור מצב האימפריה והעם.

להיות שמחים ממה שהשגנו לא סותר את השאיפה להשיג עוד. אם כבר, הראשון נותן לנו אנרגיה מנטלית להמשיך אל השני. היופי ברוח האנושית שאנחנו תמיד נשאף למעלה עוד ועוד, או בניסוח אחר – אף פעם לא נסתפק במה שיש לנו. ולכן, אם לא נדע לעצור ולהקפיד לחגוג את ההצלחות הקטנות-עד-גדולות שלנו, זה אומר שלא משנה כמה רחוק נגיע, אף פעם לא תהיה לנו סיבה לחגוג. וחבל, כי בעצם מה שווה הכל, אם זה לא גרם לנו להרגיש טוב כתוצאה?

אפשר לדבר על זה

אם משהו במה שאמרתי דיבר אליכם, אם משהו לא דיבר אליכם, אם בא לכם לפרגן ובטח אם בא לכם לתקן, מוזמנים לכתוב בפוסט בעמוד הפייסבוק של האתר.

שתפו:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

ותדעו כשיוצאים הגיגים חדשים

עוד דברים שכתבתי: